פסיקה בעניין תוקפו של הסכם חכירה במסגרת הליך פירוק של עמותה

בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור של מפרק עמותה וקבע שהסכם החכירה שנחתם בין עמותה לבין רשות מקרקעי ישראל בוטל כדין, נוכח כך שלפי הוראות הסכם החכירה, פג תוקפו עם מתן צו פירוק לעמותה. כן נקבע, שלמפרק העמותה לא עומד כל בסיס חוקי המאפשר לו להתנער מדרישת הרשות להורות על ביטול ההסכם.

רקע

הרקע לערעורים שנדונו בפני בית המשפט העליון נוגעים להקמת הישוב אלומה המצוי בתחומי המועצה האזורית שפיר, ולפועלן של שתי עמותות בקשר אליו – עמותת מרכז אלומה (להלן: “העמותה”), המצויה בפירוק ועמותת חזון יחזקאל.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת הוקם, במקום שבו נמצא היום הישוב, מרכז חינוכי ומרכז כפרי שכלל מתחם מגורים שנועד במקור לשמש את עובדי המרכז החינוכי. העמותות הנ”ל הוקמו על ידי אותם חברים, לטובת אותן מטרות והפעילו את המתחם במשך שנים.

בשנת 1976 נחתם הסכם חכירה בין רשות מקרקעי ישראל (רמ”י) לעמותה, המקנה לעמותה זכות חכירה בשטח הישוב ובמבנים שהוקמו עליו למטרת הקמת מרכז חינוכי.

הליך הפירוק וקביעת בית המשפט המחוזי ביחס להסכם החכירה

במהלך שנת 2013 ניתן לעמותה צו פירוק לעמותה ומונה לה מפרק. במסגרת תיק הפירוק עלתה שאלת גורלו של הסכם החכירה ובחלוף מס’ שנים לאחר מתן צו פירוק, פנה המפרק לבית המשפט בבקשה להורות על פינוייה של ישיבה שעשתה שימוש בחלק מהמבנים האמורים ועל סעדים נוספים.  

בעקבות זאת, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בו ניתנו הוראות אופרטיביות בקשר להליך פירוק העמותה, ובכלל זה בוטל הסכם החכירה שהיה לה עם רמ”י.

מפרק העמותה ערער על פסק דין זה.

קביעת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון קבע, כי הוראות הסכם החכירה ברורות ולפיהן עם מתן צו הפירוק “יפוג תוקפו של החוזה”. על אף האמור, היו ניסיונות לקיים הידברות עם גורמים שונים על מנת לנסות ולהגיע למתווה מוסכם בעניין הסדרת הישוב והסכם החכירה, לא הביאו לקידום הנושא.

בנסיבות אלו, ציין בית המשפט כי הקביעה שהסכם החכירה פג הינה נכונה ובדין יסודה. הוראות הסכם החכירה אינן מתנות את פקיעת תוקפו של ההסכם בכך שיוכח כי נגרם נזק או “פגיעה” לרמ”י. פקיעת תוקפו של הסכם חכירה במצב של פירוק מתבקשת מטעמים של “פגיעה” באינטרס הציבורי עליו אמונה רמ”י, המשמשת כנאמן הציבור בנוגע למקרקעי ישראל.

לגישת בית המשפט, במקרה זה מדובר בפגיעה באינטרס הציבורי, כשמדובר בעמותה שאינה מתפקדת מזה שנים רבות.

עוד נקבע, כי טענות המפרק בדבר ההשלכות הפרשניות של סעיף 68 (ב) לחוק חדלות פירעון אינן רלוונטיות ואינן חלות במקרה זה. סעיף 68 (ב) לחוק קובע כי עצם הפתיחה בהליכי חדלות פירעון לגבי תאגיד, אינו יכול להביא לביטול חוזה קיים, גם אם נקבעה בחוזה הוראה המקנה זכות ביטול במצב זה.

סעיף זה מאפשר לכפות המשך התקשרות בחוזה עם צד שני לאחר כניסת תאגיד להליכי חדלות פירעון, אף כאשר עומדת לצד השני עילה לביטול החוזה, על מנת לאפשר לתאגיד להמשיך בפעילות השוטפת ולמנוע את קריסתו. אולם, סמכות זו מוסדרת בפרק בחוק שעניינו “הפעלת התאגיד” ומתייחסת למצב של תאגיד שבצו לפתיחת הליכים שניתן לגביו הוחלט על הפעלתו לשם שיקומו הכלכלי.

במקרה זה לא מדובר בתאגיד בהפעלה, אלא בתאגיד שניתן לו צו פירוק. הצורך בהמשך הפעלת העמותה אינו קיים בעת פירוק, ואינו עומד על הפרק בהתחשב בכך שמדובר בעמותה שאינה פעילה מזה שנים.

גם ביחס לטענת המפרק לפיה יש לנהוג לפי הדין שקדם לחקיקת חוק חדלות פירעון בקשר ל”חוזה קיים” במסגרתו בימ”ש יכול להורות על המשך קיומו גם אם צד שני לחוזה מבקש לבטלו – אין כל בסיס חוקי המאפשר למפרק להתנער מדרישת רמ”י להורות על ביטול הסכם החכירה.

מדובר בביטול הסכם חכירה של עמותה שלא מתפקדת מזה שנים רבות ופועלה התמצה בכך שהיא הייתה בעלת זכויות החכירה, כאשר במשך 10 שנים נעשו ניסיונות רבים למצות את האפשרויות להגיע להסכמה משותפת עם כלל הגורמים ללא ביטול הסכם החכירה.

במהלך שנים אלו לא קודם כלל האינטרס בהסדרת הישוב. ביטול הסכם החכירה נדרש ומתבקש בשל כך שלא ניתן להותיר על כנו מצב שבו האחריות על המקרקעין נתונה לגוף שאינו פעיל, אינו מסוגל לפעול לקידום מטרות ציבוריות ואינו יכול לקחת אחריות כלשהי לקידום הליכי ההסדרה.

במצב זה, בית המשפט קבע שאין מנוס מהשבת האחריות על המקרקעין לרמ”י שעליה לפעול לקידום המצב ובתוך כך פסק כי הסכם החכירה בוטל כדין.

עא 21/3257 עמותת חזון יחזקאל נ’ משרד המשפטים רשות התאגידים (ניתן ביום 27.3.23)