פסיקהבית המשפט דחה עתירה של הקדש האמון על ניהול נכסי העדה הגאורגית. הקדש זה ביקש מבית המשפט להורות, כי חלק מנכס הכולל שתי קומות עם יחידות דיור בירושלים, הנו נכס הקדש שהוקדש לעדה הגאורגית.

נכס זה היה רשום בעבר על שם אדם בשם אליהו כהן המנוח, וכיום חלקו הוקנה לאפוטרופוס הכללי מכוח חוק ומנוהל על ידו, וחלקו האחר ברשות יורשיו של אליהו כהן.

הבסיס לטענתו של ההקדש הוא שטר הקדש שנעשה בפני בית הדין השרעי בירושלים בשנת 1899 במסגרתו צוין דבר קיומו של “בית של הקדש היהודים האשכנזים ברשות אליהו כהן”. הטענה שנטענה על ידי נאמני ההקדש, כי הבית המתואר בשטר ההקדש הוא אותו נכס בירושלים והוא הקדש שהוקדש לעדה הגאורגית.

על מנת להכריע בעתירה זו, נדרש בית המשפט למס’ שאלות ביניהן – האם הנכס הוא אותו “בית של הקדש” המוזכר בשטר ההקדש, האם בנכס הזה פועל בית כנסת והאם מדובר בהקדש וככל שכן – האם מדובר בהקדש של העדה הגאורגית.

בית המשפט קבע, כי אכן הוכח כי מדובר בנכס הנזכר בשטר ההקדש לאחר שהובאו בפניו 3 חוות דעת מומחים וצירופי האסמכתאות.   

יחד עם זאת, בית המשפט קבע, כי למרות שמדובר באותו נכס הפועל כבית כנסת, נאמן ההקדש לא הוכיח ברמה הנדרשת כי הנכס או אכן הקדש – נכס שהוקדש לטובת העדה – ולא רכוש פרטי של אליהו כהן, שאפשר שייעד חלק ממנו לשימוש כבית כנסת. גם לא עלה בידו להוכיח שמדובר בהקדש של העדה הגאורגית.

הכלל הוא שיצירת הקדש טעונה מסמך בכתב על פי סעיף 17(א) לחוק הנאמנות. סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות מאפשר לבית המשפט להצהיר על קיום הקדש אף בהיעדר “כתב הקדש”. תנאי להצהרה שכזו היא שבית המשפט שוכנע על פי ראיות שהוצגו בפניו כי נמצאו נכסים המשמשים בפועל ושבעליו התכוון להודיעו לצמיתות למטרה שלה הוא משמש.

במקרה זה קבע בית המשפט, כי הנכס שייך למנוח אליהו כהן אך העובדה שהבעלות בנכס ההקדש רשומה על שם יוצר ההקדש אינה נוגדת את דבר קיומו של ההקדש ואינה מתנגשת עמו. זאת מאחר ואין הכרח כי הבעלות בנכס תועבר מידי יוצר ההקדש. במקרה זה, סבר בית המשפט כי הראיות שהוצגו בפניו אינן מספיקות ללמד כי הנכס שימש הקדש. גם לשונו של שטר ההקדש אינה מצביע בבירור על כך שמדובר בהקדש, שכן הוא אינו מציין כי מדובר בבית כנסת ומצוין בו כי הנכס “ברשות אליהו כהן”. תוכן זיקה זו איננו ברור האם אליהו כהן היה נאמן על הקדש, בעל החזקה בנכס, התגורר בו או השתמש בו.

בית המשפט קבע, כי כדי שלהקדש תהיה משמעות קניינית יש ליצור אותו בדרך שתעיד על כוונת יוצר ההקדש לשנות את מעמדו הקנייני של הנכס. בהיעדר כוונה של הבעלים להועיד את בית התפילה לציבור במשך תקופת מוגדרת או לצמיתות, לא ניתן לקבוע כי מדובר בהקדש. במקרה זה אין ראיות על כוונה כזו, אין ראיות על ריהוט שהיה בבית הכנסת או על סממנים אחרים שיש בהם ללמד על כך כי מדובר בנכס שהועמד לבית הכנסת באופן קבוע. מכאן שלא הוכח שהנכס הוקדש על ידי בעליו הרשום או על ידי מישהו אחר, ולא הוכח ששימש לבית כנסת תקופה משמעותית. ייתכן שחלק מהנכס שימש לבית כנסת אך היה זה ברשות שנתן הבעלים להתפלל בו אך לא ניתן לקבוע כי הוא הקדישו.

מעבר לכך, שלא עלה בידי ההקדש ונאמניו להוכיח כי הנכס הוא הקדש, כאמור – לא הוכח גם כי מדובר בהקדש לעדה הגאורגית.   

[מס’ הליך של פסק הדין: ה”פ 28473-05-15 הקדש נאמני נכסי העדה הגאורגית ירושלים נ’ האפוטרופוס הכללי]

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין ו/או חוות דעת משפטית ו/או המלצה. המידע דלעיל הינו מידע חלקי וכללי בלבד, והמסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.