האם הטבות, פינוקים ו”צ’יפורים” ללקוחות הינם שווה ערך למוצר או שירות ציבורי? או לשירות הניתן במקום הציבורי?

כל הרשת געשה בשבוע האחרון בעקבות פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב שבו נפסק, כי השף משה שגב ומסעדת שגב אקספרס בראשון לציון שבבעלותו, ישלמו ל- 3 סועדים גברים פיצוי בסך של 37,500 ₪ בגין הפליה מחמת מין.

לא ניתן היה שלא להבחין בכך שהרוב המוחלט של האנשים ראה בפסיקה הזאת כפסיקה מופרכת, מנותקת מהמציאות ובלתי סבירה, במיוחד בתקופה שזו שבו ענף המסעדות ותרבות הפנאי תחת קריסה כלכלית בעקבות מגבלות הריחוק החברתי.

הפסיקה היא אכן יוצאת דופן וחריגה באופן יחסי בכל הקשור לתובענות על פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א – 2000 (להלן: “החוק”). לרוב בתי המשפט פוסקים פיצויים במקרים שבהם לא ניתן לאדם להיכנס למקום ציבורי כלשהו או לקבל שירות ממקום המפעיל מקום ציבורי וזאת בשל אחת מהסיבות המפורטות בחוק. אך בפסק הדין הזה יצאה אמירה ופרשנות מאוד רחבה שמחייבת את בעלי העסקים, בעיקר בעלי המסעדות ומקומות הבידור, לבחון את אופן השיווק שלהם בזהירות ואת הדרך שבהם הם מושכים לקוחות.

למרות הביקורת הציבורית הרבה על פסיקה זו (שנשמעה גם בקרב ח”כים), רצוי ללמוד ולבחון את דרך הבחינה של בית המשפט וכיצד הגיע לתוצאה זו לפיה, מתן הטבות לקהל לקוחות נשי משמעו הפליה במתן השירות המחייב פיצוי.

ראשית, במסגרת פסק הדין צוין, כי הנתבעים לא הביאו מספיק ראיות כדי לתמוך בגרסתם. למשל, העדים מטעמם לא יכלו להעיד כלל על האירוע שהתחרש, לא הובאו צילומים ותיעוד מספק באופן כזה שיתמוך בגרסתם. גם במסגרת טענות ההגנה נטען, שלמרות שפורסם שההטבה היא לנשים בלבד, אין המשמעות היא שגברים לא יקבלו את ההטבה. לא הובאה כלל טענת הגנה אחרת מטעמם וגם היא לא הוכחה באופן מספק.

בית המשפט קבע מיישום סעיפי החוק ובנסיבות המקרה, שיש לראות את התובעים כמי שהופלו לרעה מחמת מינם ו”העובדה שמדובר בקוקטיילים שניתנו כפינוק וללא תשלום אינה גורעת מכך שמדובר בהפליה אסורה”. מנגד נקבע, כי הפרסום של הנתבעים אודות מתן ההטבות והפינוקים לקהל היעד הנשי אינו מקים עילת תביעה, כיוון שאין בו אמירה מפורשת לפיה גברים לא יקבלו הטבה.

בעת קביעת הפיצוי, בית המשפט לקח בחשבון כי לא נמנע מהתובעים להיכנס למסעדה ולא נמנע מהם קבלת שירות, אלא נמנע מהם קבלת הטבה מסוימת שניתנה ללקוחות הנשיים של המסעדה. בנוסף, במסגרת פסק דין צוין, כי לכאורה נראה שהפגיעה בתובעים באי קבלת פינוק ללא תשלום אינה משמעותית אך אין להתעלם ממנה ויש לעשות שימוש בכלים שנתן המחוקק כדי למגרה. בסופו של דבר, נפסק פיצוי בסך 30,000 ₪ מתוך סך התביעה שעמדה על כ- 150,000 ₪.

אין ספק שקביעה זו, שעל אף שמדובר בפגיעה זניחה יש לקבוע פיצוי, הנה תמוהה ומעלה שאלות רבות. האם לכך התכוון בכלל המחוקק? והאם כוונת המחוקק הייתה למנוע הטבה שבסיסה אף יש העדפה מתקנת והעצמה של המין הנשי? האם מתן הטבות ופינוקים שניתנת על בסיס שיקול דעת בעל העסק צריכה להיות תחת ביקורת שיפוטית מעין זו? הרי לא מדובר באספקת השירות או המוצר עצמו. מעניין יהיה לבחון ולעקוב האם יוגש ערעור על פסק דין זה והאם המחוקק יבקש לתקן את החוק בעקבות פסיקה זו.